© כל הזכויות שמורות לבן שלינג

תסמונת הזר ברכבת

הזר ברחוב, זה שבדיוק שמעתם חלקים משיחה שלו.  הבחור שיושב לבד בסרט או בפאב ואתם חושבים לעצמיכם -"מה נסגר איתך, אחי?". אני קורא לתופעה הזאת "תסמונת הזר ברכבת". הצורך להתבודד.
כיום, בעידן זמין ומזמין, יש קבוצות למפגשים של אוכל ושתיה ואינסוף אפליקציות שנועדו להסחת דעת. אבל מעטים האנשים שעוצרים לשנייה בשביל להיות לבד.

אחת הסיבות שבגללן נזירים גוזרים על עצמם שתיקה, היא כי כשהפה פועל, המוח מושבת. כשאתה עם עצמך במשך כמה דקות ולא אומר כל מה שעולה לראש, אתה מתחיל להרהר. בהתחלה זה "למה לא אכלתי סטייק בארוחת צהריים", ומשם זה עובר לדברים יותר עמוקים, כמו "למה אני לא מצליח ליצור קשר" או "איך מסבירים לעיוורים צבעים". ברגעים האלו האדם מתחיל להתכנס פנימה במקום לברוח לגירויים שבחוץ. "כשאתה אף אחד, אתה קודם כל עצמך", זה משפט שאני אוהב להזכיר לעצמי כשאני מהרהר בסרט על מול איזו מנה טעימה. אותם המוזרים שמזפזפים 24/7 בין 4 רשתות, עם מוזיקה באוזניות או אפילו בלי. אתם פה, אבל לא ממש. אז כולם רואים את הכובע החדש, הטבעת החדשה ואולי סתם נדמה שפחות עצוב לכם עם הקוקטייל ביד, אבל בשבריר השנייה בין פלאש לפלאש יש משהו אחר שאתם לא מוציאים. אתם עוצמים עיניים ומביטים לתהום שממשיכה לבהות בכם.

אני קורא לזה מדיטציה בשנקל וכלפי חוץ זה בעיקר נראה מוזר, אנחנו מתחילים באמת להרשות לעצמינו לחשוב ולחטט בפצעים שבד"כ עדיף להשאיר עם גלד קל. אנחנו בוחרים בדרך הקלה החוצה, כי זה פשוט הרבה יותר נוח. לפעמים צריך לעצור שנייה, לחוות את הרחוב וכמו בסרטים של פעם להיות הזר שנעלם בהמון, יש הרבה מאוד שחרור ביכולת להרפות לפעמים. מתי בפעם האחרונה נתתם לעצמכם חמש דקות של נתק? תתחילו משתי דקות. זה תמיד קשה בהתחלה. קחו שתי נשימות, תשתקו טיפה ותנסו לתרגל זרות, יש משהו מאוד משחרר ביכולת לייצר עבור עצמכם את אופציית הבריחה. בסופו של דבר, אם לא תכירו את עצמכם אף אחד לא יכיר אתכם.